משמעות ההתנדבות

שאלת השאלות היא האם התנדבות צריכה להעשות בצניעות, שהרי זהו פירוש הנתינה האבסולטית, אהבת חינם ומצד שני איך איך נעורר את המודעות להתנדבות? רק אם נכתוב, נספר, נשתף. אז אתחיל בזה שאומר שיש המון היכן להתנדב, עם קשישים, עם ילדים, בבתי אבות, עם ילדים בסיכון באריזות לקראת החג, פשוט צריך לצאת מאיזור הנוחות ולתת ומבלי לצפות לאיזה שהיא תמורה. ועוד גילוי חשוב - ככל שנתנדב במקום יותר קשה ככה הסיפוק שלנו יהיה גדול יותר. במקום שאף אחד לא רוצה להתנדב בו. בסופו של דבר ההתנדבות מעניקה לנו כל כך הרבה אור שזה ממש לא ניתן לתאור במילים, זו תחושה, תחושת התרוממות נפש מופלאה.

ואתן דוגמא להתנדבות ממש לא פשוטה: הגעתי לפני כמה שנים לבית אבות סיעודי קשה יום, הנתמך על ידי משרד הבריאות. בשל היותי בת לניצול שואה רציתי להתנדב במקום שבו נמצאים תשושי נפש, אנשים שאינם ממעמד סוציואקונומי גבוה, שחסר להם מישהו שיהיה איתם. הגעתי למקום שהאנרגיות בו היו מהכניסה בדלת, ממש קשות, הריח... ריח הזקנה, הבדידות, החולי היה קשה מנשוא. ישבתי עם העובד הסוציאלי המקסים, שהסביר לי במה הדברים אמורים. הרגשתי שהוא מתבונן בי בעיניים בוחנות אך כאילו אומרות "את לא יודעת למה את נכנסת, לא ממש תחזיקי מעמד, אף אחד לא מחזיק". בתחילה הוא לקח אותי למחלקה שבה הדיירים במצב קשה, הסברתי לו שאני מעדיפה להיות עם מישהי או מישהו שבמצבו עוד אוכל להועיל, לשוחח, להקשיב, לשחק, להיות עם. היא ישבה בשולחן עם עוד שתי נשים. בבת צחוק הייתה בעיניה, העובד הסוציאלי עשה בינינו הכרה, הסביר לה מי אני ושאל אם היא מוכנה שאשב איתה, אבוא לבקר אותה פעם בשבוע. היא הסכימה. לפני שהלך אמר לי העובד הסוציאלי שאודיע לו אם אני עוד אגיע בשבוע הבא ושהוא יבין אם לא. התקשרתי אליו למחרת, אמרתי לו שאגיע. הגעתי כל שבוע במשך שלוש שנים. אז... לעניין ההתנדבות בבית אבות סיעודי זה, הייתי המתנדבת היחידה. אף אחד לא שרד יותר מהגעה של פעם אחת, מקסימום פעמיים. המראות היו קשים. עצובים. קורעי לב. אנשים זקנים, תשושי נפש ומאד בודדים. דיברתי איתה, למדתי על האלצהיימר, עודדתי אותה לדבר. קניתי לה בגדים, נעליים. לקחתי אותה לטייל עם כסא הגלגלים, אכלנו ביחד ארטיק, שיתפתי אותה בחיי, חיפשתי איתה את השיניים התותבות, המשקפיים...כולם היו בטוחים שאני משפחה, השארתי כמה פעורי עיניים ופיות כששמעו שאני מתנדבת. היא התדרדרה. פעם הייתי הבת שלה, פעם חברה שלה שהייתה איתה פעם ב"בית מלון המפואר" הזה בו היא נמצאת. היא מעולם לא התלוננה, בעיניה היה תמיד אור של אהבה, הערכה והיא אמרה לי גם פעמים רבות עד כמה היא אוהבת אותי. היו לי הרבה "חברים" במקום, היה את מי שהאכיל את החתולים בחצר, מי שאהב לספר בדיחות ו"רדף אחרי עם כסא הגלגלים", דיירים שהשבוע היו ובשבוע הבא כבר לא... הרבה פרידות והיו בני המשפחה של הדיירים האחרים ששיתפו, סיפרו, התייעצו והעובדים שעשו כמיטב יכולתם בתנאים הקיימים. האכלתי אותה, אהבתי אותה, יצאתי עם חיוך גדול על פניי תמיד ולב מלא סיפוק ושמחה. כן, ממש ככה, למרות שזה נשמע מוזר. ובשנה הבאה הבאה עלינו לטובה? לאן אתנדב? אמצא זמן להצטרף ל"מנדלת הלב" בכדי להעניק סיוע לחולי סרטן, אטפל בהם בעזרת הכלים שיש לי – רפלקסולוגיה, נטורופתיה, דמיון מודרך. אז לכל הקוראים של הבלוג - זקוקים לנו, אנחנו תמיד יכולים למצוא זמן. נתינה היא דבר מופלא, דבר מקסים ומרומם, צאו מאיזור הנוחות ולכו לעשות את הקסם. תודה לכם אנשים נפלאים על הקסם שהנכם מפזרים.


Featured Posts
Archive
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square