כשהייתי נערה, הייתי די טובה בריצה, ריצת שישים מטר, ריצה לא ארוכה. הריצה משולה לריצה בחיים, תמיד הייתי טובה בריצה למרחקים קצרים. אם הייתי מאמצת את עצמי מידי, במדרגות, או בריצות ארוכות, הייתי מאבדת נשימה. גם היום כאישה בוגרת, אני רצה למרחקים קצרים, כאן ועכשיו, כי למרות היותי משימתית, למדתי שלתכנן תמיד מותר, אבל לחיים דינמיות שאי אפשר לחזותה, החיים יכולים להשתנות ברגע, בהפתעה. לכן, ההתמקדות הינה בכאן ועכשיו, להנות מהדברים הקטנים של החיים, להנות מזיו המראות, טיפות הג

כמה נפשינו שליטה, כמה נפשינו חזקה. אנחנו יכולים להחליט אם להיות בריאים או חולים, אם להיות שמחים או כואבים, אם להצליח או להכשל, אם לתמוך או להתמך. זוכרת כשהייתי נערה, בטיולים השנתיים, חייתי בעולם של פחדים, של אי הצלחה, הכל היה כה קשה ומלא בחרדה. אז פשוט הייתי מחליטה, ממש לא במודע, שלפני העלייה הזו למסע, להר הנורא, אני אהיה ממש חולה, ותוך שניות הייתי עם חום גבוה, ממלמלת, רועדת ואז, פטורה. הייתי יושבת באוטובוס ורואה את כל החברים עולים ובאנחת רווחה, הייתי חוזרת

סרטן הינה מילה קשה וחשוכה, כשגם עם ריפויה, לאחר ועם הצלילה בעמקי החרדה, היא גובה מידי שנה ושנה עוד פעימה ועוד פעימה ומתוכה אני כותבת אלייך "ילדה" (כי כולנו ילדים של הורינו ושל אלוהיינו): למה את כמהה "ילדה" לתשומת לב? לאהבה? האם חוששת את מפרידה, האם רבה בך החלוקה? כי כנשמתך, כן תאייך בגופך נולדים באביב "ומלבלבים" בקיץ, דורשים את התמקדותך, דורשים את כאביך, דורשים את סביבתך. למה את כמהה "ילדה"? שימי במקום את אצבעך המורה, כווני למטרה, נשמי לתוכך נשימה עמוקה, שלחי לתו

שאלת השאלות היא האם התנדבות צריכה להעשות בצניעות, שהרי זהו פירוש הנתינה האבסולטית, אהבת חינם ומצד שני איך איך נעורר את המודעות להתנדבות? רק אם נכתוב, נספר, נשתף. אז אתחיל בזה שאומר שיש המון היכן להתנדב, עם קשישים, עם ילדים, בבתי אבות, עם ילדים בסיכון באריזות לקראת החג, פשוט צריך לצאת מאיזור הנוחות ולתת ומבלי לצפות לאיזה שהיא תמורה. ועוד גילוי חשוב - ככל שנתנדב במקום יותר קשה ככה הסיפוק שלנו יהיה גדול יותר. במקום שאף אחד לא רוצה להתנדב בו. בסופו של דבר ההתנדבות מעניקה לנו

יש קרני אור המבליחות ואולי לרגע, כך היא הבליחה לתוך חיי כשהייתי בת עשרים ושלוש והיום, והזכירה לי ימים לא פשוטים, של נישואין כושלים, תינוק שנולד ובדידות קשה, ללא עזרה ממשפחה, ממכרים, חברים, אז היא הופיעה, לזמן קצר, יחד ישבנו בבית קפה, יחד טיילנו עם ילדינו, אני "כיתומה", האמת, כמעט ולא זכרתי גם אותה, יש תקופות בחיים שאנחנו מנסים לשכוח... ועכשיו שוב היא "הפציעה", שלחה תמונה, הזכירה, שהייתה חברה לזמן קצר במשעול החיים, נתיב חיים הלא פשוט שלי, קרן אור עד שנסעה. תוד

אז יש את הפיה של "סינדרלה",היא באה בדיוק כש"סינדרלה" זקוקה לה, כשהיא ב"תהומות הייאוש", השמלה שלה קרועה ואין תקווה, ועכשיו, תחשבו רגע על עצמכם, ברגעי ייאוש, כשאתם על הסף, נכון שגם אליכם הפיה מגיעה? מנופפת בשרביט ומראה את האור, הופכת את הדלעת למרכבה ואתם עולים עליה למחוזות חדשים עם תקווה. ככה זה, אנחנו צריכים להגיע לקרקעית בשביל לקום בתנופה, כמו "עוף הפניקס", או אז אנחנו קמים קצת שונים, קצת יותר מבינים ובוחרים להמשיך הלאה ואולי להתנהג שונה. אם לאוו, נחזור שוב לנקודת הנפילה ו

ציינתי בבלוג קודם שאני "פריקית" של סרטים, ספרים וגם שירים ושהם משפיעים עלי גם היום, על אחת כמה וכמה כשהייתי ילדה, נערה. בכל אופן הושפעתי מ"סינדרלה", הייתי בטוחה שיש פיות (ויש "פיות" ועוד אכתוב עליהן) ושיום אחד יבוא הנסיך שלי ויציל אותי מכל רע, גם דמיינתי אותו: גבוה, שחום, עם עיניים כהות, עב קול, מחוספס. אז שככה, החיים הם לא סיפור "סינדרלה", גם אם אזרוק הרבה נעליים (והמידה שלי מידת רגל 36 שהייתי בטוחה שהיא של "סינדרלה"), אף אחד לא ינקוש על הרבה דלתות בשביל למצוא אותי.... והש